פרק 1

בלילה הוא שוב חלם על החורבן, על העולם שלא הכיר שנהרס כליל. על בניינים שבורים, על רעידות אדמה. על אש שכילתה כל דבר, אחריהם הגיעו מים ששטפו עד שהטביעו הכל, מעליהם סופות וגזים רעילים ואז ריקנות, הכל שחור.

ועליה, מלאכית בכחול שהביטה בו עד שליבו כמעט נשרף.

אבל הבוקר, נשאר רק מעט מהחלום. רכב המשיכה דהר על האדמה החומה, סופות חול קלות פינו לו את הדרך, כאילו כיבדו את חשיבות האירוע. רובי ג'וניור השאיר שבילי אבק מאחוריו כאשר דחק את הכלי המרחף עד לקצה. הלב הירוק לא היה רחוק מאוד מביתו אבל הוא שבר שיא זמנים ללא ספק.

רק לפני כמה דקות סאנד הודיע לו על השבר שגילה והוא כבר עבר את חצי הדרך אליו. באמצע המדבר היבש, מימי ימת פלורה נצנצו מאור שתי השמשות, סימנו לו מרחוק את השביל. רובי המשיך במהירות אל תוך שדירת העצים המוכרת שעטפה אותו מסביב, בולטת בנוף המדברי.

"בוקר טוב סאנד ויום התיישבות שמח," קרא רובי כשחנה. ה'עפרי' ישב כפוף ועבד במרץ. "הגעתי הכי מהר שהצלחתי, מה קרה?"

"שלום רובי," ענה סאנד באיטיות אופיינית ולא זז הרבה, "השבח ליוצר הצומח והחי, שלא נדע בצורת ולא רעב".

רובי התאפק שלא לזרז אותו, הוא ידע שזה לא יעזור. סאנד סיים לעדור עוד ערוגה קטנה בידיו החזקות והתרומם, אך עדיין לא הגיע לגובה רב. הוא עמד כגזע עץ המחובר לאדמה, כמו שאר ילידי כוכב הלכת ופרפרי הפרחים הסגולים שהתעופפו מסביבו כאשר נע, השלימו את המראה.

"טוב שהגעת כל כך מהר," אמר סאנד לבסוף והזיז מעט את שיערו המדובלל שהזכיר ענפי עץ מתלפפים, "תראה את הרובוט זורע שם, הוא נתקע בסדק עמוק."

"זה מה שהיה כל כך דחוף? זוֹרֵנוֹע מקולקל?"

"הסדק הוא הבעיה. לא איכפת לי מהרובוט, הסתדרנו טוב גם לפניהם."

"הסתדרתם טוב?" שאל רובי, "כשהפרחים מתו מוקדם מדי? בזכות הזורנועים שלנו הפריחה הסגולה בשיאה כל השנה."

"מה זה עוזר לי שהם מתקלקלים כל פעם? הנה, גם הרובוט דלק שלכם נשבר השבוע."

"בסדר, שואבי דלק עובדים הכי קשה, אז אתה קורא לי ואני מתקן. מה עדיף, הסדיקות באדמה? ושהיא רעדה אחר כך?"

"בגלל זה נבהלתי וקראתי לך, הסדק הזה מלחיץ אותי. אני זוכר את האדמה הכועסת."

"אין לך מה לדאוג, עבר המון זמן מאז רעידת האדמה האחרונה. זה בטח בור של 'לוחש חולות', אני כבר אסדר את זה."

רובי התקרב לרובוט והבחין באחד מגלגליו שנבלע באדמה. גירוד מוזר התפשט באצבעות שלו והוא שפשף אותן ללא הועיל. חשש קל התגנב לליבו, כשראה שהאדמה החומה נחשפה מסביב, כאילו השבר שאב את כל החול.

הגירוד הזה, ממה זה? הוא הביט על ידיו ולא ראה כלום, כאילו זה מתחת לעור.

"אתה רואה רובי? זאת לא סתם מחילה, זה שבר טרי, הוא לא היה פה כשהגעתי מוקדם יותר."

רובי התאמץ וניסה למשוך את הגלגל, אך הוא לא הגיב. מה תוקע אותו ככה? הוא נגע בזהירות מסביב לגלגל, גישש וחיפש נקודת אחיזה בתוך הבור.

כשנגע במשהו עולמו החשיך. לרגע לא ראה כלום, והעולם השתתק. רק לחישות קלות ריקדו במוחו.

"רובי!"

רובי ניער את ראשו וראה את סאנד מעליו.

"מה קרה?" שאל רובי, כשקלט שהוא שוכב על האדמה.

"אני לא יודע, שיחקת עם הרובוט הזה והוא הצליח להשתחרר אבל נפלת ולא ענית לי."

"מוזר... חשבתי ששמעתי מישהו מדבר איתי."

"תראה רובי, האדמה מודה לך," קרא סאנד והצביע לעבר החלקה השלמה, רמז לצל של שבר נראה לרגע ואז חול קל ריחף וכיסה את האדמה שוב, כשמיכה דקה.

"מה? איפה השבר?"

"אתה מביא איתך את ברכת הארץ והיא מחלימה בנוכחותך."

"אני לא מבין," מלמל רובי והתרומם באיטיות. גם הגירוד נעלם עכשיו.

"אתה צריך לבוא לפה יותר, במקום כל הרובוטים חסרי הנשמה האלה."

רובי הנהן. הוא גם העריך את עבודת הכפיים. הוא מהדור שנולד כאן בעולם האדמה, לפני 22 שנה, ומגיל קטן תמיד אהב לעבוד את האדמה, להרגיש אותה בידיים. אבל השבר הזה, זה היה מוזר.

"אספר לאמא על המקרה הזה לפני הטקס הערב, ליתר ביטחון."

"מצוין, אדונית המחקר יודעת הכל."

"היא באמת יודעת הכל," חייך רובי, "ואם כבר הגעתי כל כך מוקדם, בוא אעזור לך." הוא הוציא את כליו והחל במהירות גם הוא בעבודתו.

המעדר יצר ערוגה חדשה, זרעי הפרחים הסגולים נכנסו בעדינות לביתם החדש ופרחים חדשים נאספו לצרורות מוכנים להובלה. השמשות נעו מעליהם בשמיים, שיחקו תופסת אינסופית כשנשמע קול מהקשר באוזניו.

"רובי, שומע?"

"היי אבא, מה נשמע?"

"מצוין. אתה מגיע ל'היכל הזיכרון'? הטקס תיכף מתחיל."

"כן בטח, הזמן טס לי, בדיוק מסיים כאן," אמר והידק את הערוגה. "אני בדרך."

"אל תאחר, יש גם הפתעה קטנה."

"איזו הפתעה?"

"תגיע ותראה, אחרת זו לא תהיה הפתעה," צחק קלות אביו.

השיחה הסתיימה והוא הביט על הערוגה. הוא לא אהב הפתעות. חול, זרע, פרח. פשוט וברור. הוא סידר את כליו בחזרה ונפרד לשלום מסאנד.

"תודה רובי, תמסור למרי ורוברט איחולי צמיחה ולבלוב."

"אתה יכול למסור להם בעצמך, אתם באים לחגיגות יום ההתיישבות, נכון?"

"כן, אסיים פה ואגיע עם המשפחה, לא נפספס את האורות בשמיים שלכם, בני האדם."

"כן, כולם אוהבים זיקוקים," חייך רובי. זה מסוג הדברים שנהנים מהם בזמן ששורדים. מעניין מה יעשו השנה בטקס.

יום התיישבות שמח!" קרא כשעלה על רכב המשיכה שלו, ריחף לאיטו ביציאה מהלב הירוק ונופף לשלום לשאר העובדים שהחזירו לו בברכות יום התיישבות.

הוא יצא דרך שדרת עצי הכניסה, הגביר את מהירות הרכב וגלש בזריזות. הוא לא חזר בכיוון ממנו בא, אלא מזרחה יותר, לכיוון היכל הזיכרון, אזור הטקסים של המחוז.

זיכרון השבר באדמה והלחישות עלו במוחו כשנסע במדבר השומם. הוא הצליח להדחיק את זה כשעבד אבל עכשיו זה חזר להטריד אותו. את רוב חייו הוא בילה בחשש מהרעידה הבאה, מהאזעקה שקוראת להם להיזהר, אבל בשנים האחרונות המחקר שהוריו הובילו תרם לצמצום הנזק ופגעי הטבע. אבל הוא חשש שהם מפספסים משהו. אמא אולי תדע. אם יהיה לה זמן.

מרחוק כבר ראה את האורות שזהרו מהרצפה כלפי השמיים וסימנו את אזור הטקס ואפילו הצליח לשמוע את המולת הקהל. הוא עצר באזור החנייה והלך בין האנשים הצוחקים, בין דוכני האוכל החגיגיים. כמה ילדים שהטיסו דגמי מעבורות חלל ישנות רצו לידו, מאירים את האדמה תחתם. מרחוק נשמעה קריאה לעברו.

"רובי!" ג'יימי, אחיו הגדול, צץ בין כל האנשים. רובי חייך כשראה אותו מנסה לתפוס חללית אחת שילד איבד עליה שליטה.

"היי, אתם פה כבר הרבה זמן? איפה אמא ואבא?"

"הגענו לא מזמן. הם אמרו שנתיישב ביציע הקדמי והם יפגשו אותנו שם."

"רגע, אני חייב קודם את הפופ הזה," אמר רובי וניגש לאחד מדוכני האוכל, "אני מחכה לזה כל השנה."

"פופקורן?"

"כן, זה! מבאס שאי אפשר להשיג את זה בזמן אחר."

"אין מה לעשות, אלו גרעינים שמביאים מכדור הארץ, ממקומות שלא נהרסו לגמרי והתירס מצליח לגדול בהם."

"אבל מה רע בתירס שלנו?"

"לא יודע, משהו בחום ובלחות של הגרעינים. הוא לא מצליח להתפצפץ," חייך ג'יימי.

הם פילסו את דרכם בין כל האנשים, רובי נזהר שלא ייפול לו אפילו גרעין אחד מהקופסה.

"אז איפה נשב? זה אזור שמור, לא?"

הם הסתכלו בין השורות הראשונות שהיו צמודות לבמה הגדולה.

"הנה, שם!" קרא ג'יימי והשתחל בין השורות לעבר ארבעה כסאות מעליהם זהר כתב מרחף 'משפחת פאונדר'.

"ואוו, שדרגו אותנו השנה, ממש קרוב."

האורות מסביבם החלו להתעמעם כאשר התיישבו, בעוד רובי לועס ברעש מהקופסה שלו.

"בדיוק בזמן," חייך ג'יימי, "ותרגיע קצת עם הפופקורן, שלא תיחנק."

"רגע, אבל איפה אמא ואבא?"

"אני לא יודע, אבא אמר לי שהם יצטרפו יותר מאוחר. שנהנה מההופעה או משהו כזה."

"טוב, מוזר."

כמו כל שנה, המנחה הזמין את ראש המחוז לעלות לבמה ולשאת דברים. הוא סיפר על כמות הלידות החדשות בשנה האחרונה, על כמה משקעים חדשים שנמצאו באזורי המכרות, על שיפור הדרכים באזורי המסחר ועל התרחבות בניית ההתיישבות שלהם בשנה האחרונה. במיוחד התעכב על "אולם חוסר הכבידה החדש, לאימוני הקבוצה המקומית בכדור חללית" וזכה לתשואות רבות שרובי חשב שהן קצת עלובות.

"זה הכי חשוב?" רובי שאל את אחיו, "מה עם שיפור הריאות הירוקות? הגידולים החדשים שמצאו? בכלל, למה צריך חוסר כבידה גם על האדמה? אין לנו מספיק בחלל?"

אבל ג'יימי רק נפנף בידו להשתיק אותו. בטח, הוא מת על החלליות שלו.

"ועכשיו, כמו כל שנה," קרא ראש המחוז, "תצוגת המורשת שלנו, תזכורת תמידית למקום ממנו באנו ולמה אנו צריכים לשמור על עולמנו."

"מזל שיש לו סרט קבוע בשביל שיזכור," מלמל רובי לעצמו.

הבמה החשיכה ומילים זוהרות צפו מולם, 'יום ההתיישבות – מחורבן לתקומה'.

מייד אחריהן תצוגות תלת ממדיות הופיעו, הציגו את כדור הארץ, שהיה פעם כחול, זוהר ונקי ובמעבר מהיר כוסה במעטה אפור ומזוהם. נקודת המבט דהרה עוד עמוק פנימה, אל תוך האטמוספירה, ואז מתחת לשכבות העשן, בין הסערות והסופות המסתחררות, מוזיקה דרמטית מלווה אותה. התצוגה האטה כאשר הגיעה לעבר כיפה כסופה, חצי שקופה.

"ערי ההישרדות," קרא קול נמוך וסמכותי באוזני הצופים, "המקומות האחרונים בהם בני האדם הצליחו לחיות בכדור הארץ."

המוזיקה התגברה כשהתצוגה עברה דרך כיפת המגן, למטה לעבר מבנים צפופים ומסודרים, עם גינות ירוקות קטנות שצמודות לבתים אפורים גבוהים. הם נראו כהעתקים אחד של השני, צינורות מים וקווי חשמל צפופים השתלבו ביניהם בצורה הדוקה.

"המין האנושי שרד אבל זה לא הספיק. זמננו היה קצר בכוכב לכת גווע, שסבל ממעשה ידינו. בחירות קשות עמדו לפנינו, מי ישרוד? ואז המין האנושי מצא דרך."

שריקה נשמעה מסביב לקהל, והמוזיקה רעמה כשזיקוק ענק החל להמריא מחלקת אדמה מולם, ליד הבמה.

"חקר המסע בחלל פרץ לנו דרך. מצאנו שער מעבר לעולמות אחרים."

הזיקוק עלה לשמיים והתעצב לצורת חללית השיגור שכולם הכירו.

"אתה יודע רובי? שהייתי קטן בכדור הארץ היה לי בדיוק צעצוע כזה, כמו החללית! איך אהבתי אותו."

"אתה מספר לי את זה כל שנה ג'יימי," חייך רובי, "ואתה עדיין אוהב חלליות, כמו ילד קטן."

"כנראה שכן," קרץ לו חזרה ג'יימי.

למרות שג'יימי היה גדול ממנו בשבע שנים, בכל פעם שדיברו על רכבי חלל הבהב לו ניצוץ בעיניים, כמו פעוט שחוזר לצעצוע אהוב.

הזיקוק התפוצץ ברעש ומילא את השמיים בצבע, סחט תשואות מהקהל ואז הפך לתצוגה עצומה בשמיים, של כוכב לכת חום המסתובב על צירו.

"עולם האדמה קיבל את פנינו," המשיך הקריין בסרט. מסביב זיקוקים רבים המשיכו לעלות לאוויר וצבעו את הסיפור בצבעים וצורות.

"עבדנו קשה, שנים רבות בשביל להרגיע אותו, לטפל ברעידות האדמה, באיכות הסביבה ובשיפור רמת החיים שלנו ושל ילידי הכוכב."

"תראה ג'יימי," אמר רובי והצביע על אחד הזיקוקים ששינה צורה, "זה אמור להיות מכשיר שאיבה?"

ג'יימי הביט על הציור המורכב בשמיים, "נראים כמו מתקני הזיקוק הישנים, של העפריים. אתה רואה איך זה חופר שם וסודק את הקרקע?" הצביע לעבר פס אדום בשמיים שעלה וירד מעל פסים חומים אופקיים בגוונים שונים.

"לא מפתיע שהיו כל כך הרבה רעידות אדמה," אמר רובי ונענע את ראשו.

מופע הזיקוקים נמשך עוד דקות ארוכות ואז נדם. אחריו נדלקו האורות והמנחה חזר לבמה.

"ואוו! איזו הצגה מרשימה עשו פה אנשי האפקטים, מפתיעים כל פעם מחדש, בואו נמחא להם כפיים." הקהל שיתף פעולה בשמחה.

"וזאת לא חגיגה רגילה, אנחנו מציינים 30 שנה, כן, 30 שנה להתיישבות! ולכן החלטנו לחרוג ממנהגנו השנה, ולהוקיר כמה אנשים שהובילו אותנו עד הלום."

רובוט מסיע קטן, עם מגש בנוי בצידו נכנס לבמה ומספר גביעים עליו.

"אני רוצה להתחיל עם זוג מיוחד, מראשוני המתיישבים בכוכב הלכת ומאלו שבנו את היסודות לקהילה המדהימה שלנו. בואו נקרא למפקד אתר החלל וראש מערך התנועה באוויר ובאדמה, ולאשתו ראש המחקר הסביבתי, אולי הזוג העסוק ביותר כאן בעולם שלנו, הזוג פאונדר!"

רובי הביט בפה פעור בקהל שמריע במחיאות כפיים. ג'יימי לידו הוסיף שריקה חזקה וצחק אל רובי.

"אתה ידעת על זה?" שאל רובי.

"לא!" צעק ג'יימי מבעד לתשואות הקהל, "הם הפתיעו גם אותי."

"ואוו, תראה את אמא, איך היא נבוכה."

"כן, אני בטוח שהיה קשה לשכנע אותה לקבל את הפרס הזה."

המנחה המשיך והכביר במילים על הישגי מרי ורוברט מאז שנחתו, ובכל מילה מרי האדימה עוד יותר. רוברט חייך והנהן, בעודו מחבק את מרי.

רובי חייך אליהם. הם באמת עבדו קשה, במשך השנים הוא וג'יימי הרגישו את זה יותר טוב מכולם. לא שהוא התלונן על משהו, הוא לא סבל, אבל בילדות שלו תמיד ידע מה העדיפויות בבית. כשאחריות כבדה כל כך נתונה בידיים שלהם, בעולם חדש ורועד, הוא לא היה יכול להטריד אותם בדברים אחרים. וגם היום זה כך, את החלומות שלו השתדל לשמור לעצמו, אימא לא הייתה צריכה עוד דאגה על הראש. גם האירוע בבוקר עוד הטריד אותו, אבל כשחשב על זה, הכל הסתדר, לא? אין טעם להטריח אותה. למרות המבוכה היא נראתה עכשיו מאושרת.

"אז רוברט," המנחה קרא, "רצות הרבה שמועות על פרויקט חדש שלכם במחלקת החלל, תרצה לשתף אותנו?"

רוברט הביט במנחה ועיניו התכווצו, כאילו חוכך בדעתו האם לענות. רובי הביט בו ותחושה לא נעימה מילאה אותו.

"האמת שכן," אמר לבסוף רוברט. "אני חושב שהגענו לשלב מספיק מתקדם שאפשר לספר, תגלית גדולה לפנינו."

רחש נשמע בקהל, קולות סקרניים וניחושים שונים עברו כמו רוח חרישית בין האנשים.

"צוות המיפוי שלנו אישר לפני כמה חודשים שמצאנו חור מעבר חדש! והוא מאוד קרוב."

גל של התפעלות נשמע בקהל.

"ופיתוח חדש של חללית מהירה מאוד שתצליח לחקור אותו מסתיים בימים אלו." רוברט הסיט את מבטו אל רובי.

רובי הביט בו חזרה. הוא לא היה מוכן. הוא גם לא מעוניין בזה, ג'יימי הוא האיש למשימות האלו.

"זה מדהים!" קרא המנחה, "ויש הרשמה למשלחת? תוכל בטח למצוא פה כמה מתנדבים," קרא והצביע לקהל שצעק והריע.

"לא כל כך מהר, קודם צריך לנסות את המסלולים, לעשות טיסת מבחן למעבר. אבל זה קרוב מאוד."

"משפחת פאונדר לא מאכזבת! בואו נריע להם!" קרא המנחה כשליווה את הזוג מהבמה, "ונעבור לגברת סקוט שתרמה רבות לפעילויות הקהילה..."

מרי ורוברט ירדו מהבמה, מחזיקים בשני גביעי הכבוד והצטרפו לרובי וג'יימי.

רובי הביט בהם וניסה לחייך. הוא ידע שאביו גאה מאוד בפרויקט החלל שלו, ולא רצה לאכזב אותו.

"רובי," אמר רוברט, "אתה יודע שאני סומך עליך לנסיעת מבחן, נכון?"

"לסיום ההכשרה שלי? אבל... חשבתי שזה ייקח עוד זמן. ומשימה כזאת רחוקה?"

"אל תדאג, זה יהיה מרגש."

רובי הנהן לחיוב, אביו באמת התרגש מזה. "מפעל חיים, מה?" החליט לשנות נושא ובחן את הגביע, "כמה זמן ידעתם על זה?"

"הפתיעו גם אותנו," ענה רוברט, "רק היום נודע לנו על זה."

"נראה לך שהייתי שומרת על זה בסוד?" אמרה מרי.

"אולי בגלל זה עשו לך הפתעה," חייך ג'יימי, "שלא תוכלי לסרב. אבל תודי שזה נחמד. אתם עושים כל כך הרבה."

"מזל שאנחנו נהנים בדרך," אמר רוברט וחייך אל מרי. "אז רובי, תוותר מחר על העבודה בשדה ותקפוץ אלינו לאתר החלל? עכשיו כשההפתעה התגלתה, יש לנו מה להראות לך," אמר וקרץ לג'יימי.

"כן, אני אגיע."

"אתה בטוח תתלהב יותר כשתראה אותה," אמר ג'יימי ועיניו זהרו.

"כן," אמר רובי, "הספקת לתת לי המון טיזרים בחודשים האחרונים."

"אז מחר יגיע הזמן לתצוגה הרשמית הראשונה," אמר רוברט.